נולדתי ב- 22.3.73 בבית חולים קפלן ברחובות, כילדה שלישית אחרי שתי בנות. הייתי ילדה שציפו לה מכיוון שההריון של אמא שלי היה קשה, וחצי שנה היא היתה בשמירת הריון.

הילדות המוקדמת שלי היתה בסדר, עד שבגיל שלוש וחצי אבא שלי עזב את הבית בעקבות הריון נוסף של אמא שלי, שהוא לא רצה. נולד לי אח שהיום הוא בן 24, ושהוא הדמות הכי קרובה אלי עד היום .

שתי האחיות הגדולות שלי גדלו אצל סבתי, ואני ואחי נשארנו בבית עם אמא שחצי שנה שכבה במיטה וקיבלה תרופות נגד דיכאון. אני בעצם הייתי אחראית על אחי כבר בגיל ארבע.

הייתי ילדה עצובה ומשוטטת. כל הזמן הייתי מסתובבת יחפה ומוזנחת, עד שאפילו הגננת שלי הגיעה מדי פעם לבית כדי לנקות אותו ולבשל לנו משהו לאכול. כל הזמן חיפשתי, בעצם, הורים אחרים. בערך בגיל חמש אבא שלי חזר לבית, ואז התחיל הסיוט. הבית הפך לאלים מאוד ומוזנח לא פחות, עד שאמא שלי פשוט עזבה את הבית. בתקופות שאמא שלי היתה עוזבת, סבתא שלי נכנסה לגור אצלנו, ואז תמיד הבית היה נקי ותמיד היה לנו אוכל, והיינו רחוצים ומסודרים.

את הבריחות שלי ממה שאני מרגישה התחלתי כבר כשהתחיל הבלאגן בבית. לימדתי את עצמי לקרוא בגיל שלוש וחצי, ומאז פשוט בין השוטטויות הייתי קוראת. כל הזמן בגילאים יותר גדולים עשיתי הכל עם ספרים- אפילו לשטוף כלים. פשוט אובססיה. חייתי בעולם של דמיון כדי לא לחיות את המציאות שהיתה בבית. אני והאחיות שלי ואחי היינו מקבלים מכות על שטויות, ככה שהשוטטות היתה פשוט כדי לא לחטוף מכות בבית. בעקבות השוטטות ,בערך בגיל חמש, שכן שהיה אוסף אותי לבית שלו ניצל אותי מינית. זה נמשך בערך עד גיל 11.

בבית ספר הייתי תלמידה מצטיינת וגם ספורטאית מצטיינת. חייתי חיים כפולים. מצד אחד – ילדה מוצלחת, ומצד שני- השוטטות. לא סיפרתי לאף אחד מה קורה בבית. היו תקופות טובות, שכאילו הבית נהיה נורמלי. אז ההורים שלי היו רגועים והיו פחות מכות בבית והיתה משפחה. והיו התקופות הרעות- שעל כל שטות, והיתה הזנחה והיתה עבדות, כי אני והאחיות שלי גם טיפלנו בבית ובאחי הקטן וגם למדנו. את אמא שלי אני לא זוכרת כל כך בילדות. היא היתה כל הזמן בעבודה או שהיא עזבה את הבית.

הדמות המשמעותית שלי בחיים זה אבא שלי. הייתי הילדה של אבא שלי. זה הרחיק אותי מאוד מהאחיות שלי. הייתי כמו אשתו. הכנתי לו אוכל, גיהצתי לו את הבגדים והשתתפתי בכל הדברים שהוא אהב. עד היום אני לא יודעת כמה מתוך הדברים שאני אוהבת הם בגלל שאני באמת אוהבת, או בגלל שאבא שלי אהב. הייתי שפוטה שלו. כל הזמן ניסיתי להיות ילדה טובה יותר ויותר, כדי לרצות אותו, וזה לא עזר. עד שנשברתי. בערך בגיל 11 סיפרתי לחבר שאמא שלו חברה של ההורים שלי על הניצול המיני. הוא סיפר לאמא שלו, והיא סיפרה להורים שלי. התגובה היתה קיצונית מאוד. אבא שלי האשים אותי שאני פיתיתי את אותו אדם, וגרר אותי כמו כלב למשטרה כדי להגיש תלונה. כמובן שלא דברתי. אבל מאז התהפכו לי החיים. הפכתי לילדה מורדת, הידרדרתי בלימודים, למרות שהמשכתי להצטיין בספורט. את כל התסכול שלי הוצאתי דרך הספורט. התחלתי לגנוב ולשקר, ולהיעדר יותר ויותר מהבית. המצב היה כבר בלתי- נסבל. ביום של בת המצווה שלי, במקום שיעשו לי מסיבה, קבלתי מכות רצח מאבא שלי. ברחתי מהבית למקום שכל החבר'ה מהשכונה היו יושבים. באותה תקופה כבר עישנתי סיגריות די קבוע, והם עישנו חשיש ואני עישנתי איתם. מאותו יום פרקתי כל עול. שום דבר כבר לא עניין אותי- עוד החזקתי שנה בספורט, אבל גם זה נגמר. הייתי רוב הזמן מסטולית, הסתובבתי עם חבר'ה גדולים. התחלתי לקיים יחסי מין עם אותם אנשים שעישנתי איתם. לא לקח הרבה זמן עד שהתחלתי לברוח מהבית. הייתי משוטטת, עברתי את כל הארץ בטרמפים, הייתי מעשנת חשיש ומקיימת יחסים עם כל מי שנתן לי מקום לישון. כל חזרה הביתה לוותה במכות רצח ואיומים. היו נסיונות שלי לחזור למסגרת נורמלית, אבל כבר לא השתלבתי. בעקבות כמה תיקים שפתחו לי, נשלחתי ל"צופייה". הייתי שם כמעט חודשיים, כששוב נוצלתי מינית על ידי עובד במקום. רציתי להגיש תלונה ולא אפשרו לי, אז ברחתי משם. כשחזרתי- הועברתי להוסטל בירושלים. השתלבתי במסגרת לימודים בבי"ס רגיל, אבל לא השתלבתי חברתית באף אחד מהמקומות. הפכתי לאלימה מאוד. גם משם ברחתי, ובערך באותה תקופה התחלתי להשתמש בהרואין. הגעתי שוב לשופט נוער, וההורים שלי היו בדיון וביקשו אבחון פסיכיאטרי. הגעתי לגהה למחלקת נוער סגורה בצו של שופט, ונשארתי שם. כל התקופה הראשונה לא עניין אותי כלום, חוץ מלהתמסטל. הייתי גונבת תרופות חופשי, וגם בבריחות שלי משם הייתי משתמשת. כל הזמן חיפשתי משהו שלא היה לי – שקט .

ניסיתי להתאבד, ניסיתי להשתקם. ניתקתי את הקשר עם ההורים, כשבעצם אני חיה במחלקה ובמשך תקופה של שנה למדתי בחוץ בבי"ס נורמלי. כמעט השתקמתי, ירדתי בכמויות של הסמים כמעט לניקיון מוחלט. עד שהוחלט שאני מסיימת את האשפוז ועוברת בשנת הלימודים הבאה לפנימיה, ואת הקיץ אני צריכה לעשות בבית עם ההורים.

שתי האחיות שלי עזבו את הבית כבר קודם, ובאותה שנה אח שלי התחרפן לגמרי עד שאשפזו אותו- בהתחלה בנס ציונה ואח"כ במחלקה שהייתי בה. עשיתי תאונת דרכים עם אמא שלי, שלאחריה אבא שלי פוצץ אותה מכות, והיא עזבה את הבית ואני חזרתי להשתמש. העברתי את הזמן בסטלות ובעבודה באמבולנס של אבא שלי, ככה השגתי הרבה מאוד סמים וכדורים. השנתיים מגיל 16 עד 18 היו שנתיים של סוטול. הלכתי לפנימייה, עזבתי אחרי שלושה חודשים, הסתובבתי תקופה, חזרתי הביתה. למדתי בערבים ועבדתי בימים עם אבא על האמבולנס שלו, והכי הרבה- השתמשתי בלי סוף. בימי שישי הייתי יוצאת וחוזרת כמעט חסרת הכרה בבוקר, וכל מה שבעצם שאלו אותי זה אם חזרתי מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר. חייתי בלי שום תקשורת עם העולם ולא עניין אותי שום דבר. את האיש שהפך להיות בעלי הכרתי כבר מגיל 14. חזרנו להיות ביחד, ויום אחרי שחגגתי 18, אבא שלי העיף אותי מהבית. עברתי אליו, ושלושה וחדשים אחר כך- התחתנו. חיינו חיים פרועים. היה לי סכום כסף שקבלתי כירושה בגיל 18, ושבעקבות ויכוח עליו הועפתי מהבית, וחיינו עליו. עשינו הרבה שטויות, חיינו כמו זרוקים ובעצם לא חיינו כמו זוג. היו לנו נישואים פתוחים, כשבעצם מה שזה אומר שאני והוא עושים מה שאנחנו רוצים. הנישואים נגמרו מהר מאוד, וכדי להחזיק אותם עוד קצת נכנסתי להריון. הפסקתי להשתמש וגם הוא (הוא עישן רק סמים קלים). בנינו מסגרת כשאני עקרת בית, והוא עובד באיזו עבודה שאמא שלו סדרה לו. חלק מהחיים הפרועים הייתה חנות קעקועים שפתחנו עם שותף. פעם כשהגעתי עם הילדה הביתה, עצרו את בעלי על אינוס של 10 קטינות, והכניסו גם אותי לתיק. מפה והלאה היחסים שלנו רק התדרדרו, וגם הילדה לא עזרה. הוא הפך להיות אלים כלפי, ופשוט הרמתי ידיים. השארתי הכל אצלו, גם את הילדה שגדלה עד גיל 4 אצל ההורים שלו, ושוב ניתקתי מגע עם המציאות, חזרתי להשתמש והייתי חיה מביקור לביקור של הילדה. לא עניין אותי כלום. עבדתי כי הייתי חייבת וזהו. לא אכלתי ורק השתמשתי עד שבגיל 21 התמוטטתי. באותה תקופה הייתי גרה אצל אמא שלי בבית שהיא קנתה אחרי הגירושים מאבא שלי. עזבתי הכל ועברתי לגור בתחנת אוטובוס ליד תל השומר, מנותקת מהמציאות לגמרי. כל מה שעניין אותי זה הביקורים אצל הילדה, וכלום חוץ מזה. חברה אספה אותי אליה ולמשך תקופה ניסיתי להשתקם. דרך לשכת העבודה נרשמתי ללימודים ב"תדמור"- בי"ס למלונאות, כשאת שכר הלימוד אני מממנת על ידי זנ ות, וגם את הסמים. הצלחתי בדרך שלא מובנת לי עד היום לסיים את הלימודים, כשחודש לפני הסיום עליתי על הניקיון הראשון שלי מתוך חוסר ברירה. לא נשאר לי יותר כח.

הניקיון הזה החזיק 13 חודשים, שבהם הספקתי לסיים לימודים, לעבוד במקצוע שלי ולשכור דירה. חיים כאילו נורמליים. במשך כל התקופה הזאת שמרתי על קשר עם הילדה. רציתי לפצות אותה כשבעצם לא היה לי את עצמי, עד שחזרתי להשתמש. מהר מאוד חזרתי לחיים הישנים שלי, כשאני מתגוררת בהוסטל של תיירים, ומממנת את השימוש הקטלני שלי בזנות. מנותקת מכל העולם, בעצם הרמתי ידיים וחיכיתי למוות שיגאל אותי. אחרי חצי שנה עליתי שוב על ניקיון, שברתי קריז אצל אחותי ובאשפוזית, וכדי לא להתמודד איתה בחרתי לעלות לקהילה הטיפולית במלכישוע. באותה תקופה היחסים שלי עם ההורים היו על הפנים. אבא שלי לא הסכים אפילו לתת לי כסף לסיגריות, ואמא שלי חלתה והייתה מאושפזת במצב קריטי בבי"ח. הייתי מחורפנת לגמרי, לא שולטת בכלל במה שאני עושה, פרנואידית ותוקפנית. אחרי חודש במלכישוע אבא שלי נפטר בפתאומיות. המשכתי עוד תקופה בקהילה עד שבסוף עזבתי מתחת לשער, ברגע שהגיעה חבילה מאמא שלי, שזה אמר לי שהיא חזרה הביתה. אחותי ניתקה איתי קשר מאז. חזרתי לבית של אמא שלי כשהיא במצב גרוע מאוד מבחינת המחלה שלה. טיפלתי בה קרוב לחצי שנה כשאני נמצאת במרכז יום, עושה בדיקות שתן ונקייה. היא אושפזה שוב, ואני לא יכולתי יותר. באותה התקופה אח שלי חזר מיפן ואני פשוט עזבתי את הבית באמצע הלילה. חזרתי להשתמש. אחרי תקופה שוב עליתי על ניקיון והחלטתי לחזור למלכישוע. פעלתי מתוך הרבה רגשות של פחד ובושה, וכשהתחלתי להתקדם בטיפול פשוט יצרתי סיטואציה של מעורבות רגשית וקיום יחסים בקהילה, ועזבתי עם אותו בחור. כמובן שהשתמשתי איך שירדתי מהקהילה. הייתי איתו תקופה, ואח"כ עזבתי לבית של אמא שלי כשהיא לא יודעת שאני משתמשת. התחלתי ללמוד שוב דרך משרד העבודה, זייפתי בבדיקות השתן ביחידה לסמים. שדדתי לאמא שלי את כל הפנסיה, 70,000 ₪, עד שהרמתי ידיים מעצמי. הלכתי לאשפוזית, שברתי קריז ותוך חודש עליתי שוב למלכישוע. עליתי מרוסקת נפשית ופיזית, כשבעצם כל מה שאני רוצה זה להפסיק את הסבל שלי בחוץ. מן מקלט מדיני. עם הזמן התאפסתי והתחלתי בטיפול. עבדתי בקהילת מלכישוע על כל הפספוסים. נגעתי במקומות הכי מגעילים ומביישים וכואבים לי, דברים שלא היה לי אומץ בחיים לספר לאף אחד. אני מרגישה שכיום אני יותר שלמה עם עצמי, ושאני עומדת על הרגליים בזכות עצמי, דבר שאף פעם לא היה לי. הקהילה הטיפולית מלכישוע היא אמצעי בשבילי, כשהמטרה היא הניקיון. שבעתי מהשימוש, שבעתי מהסבל. היום אני אחראית לאיך החיים שלי נראים. למדתי לסלוח, לעצמי ולאחרים. למדתי לוותר על החסכים שלי ועל דפוסי חשיבה והתנהגות שהביאו אותי להשתמש. יש לי עוד דרך ארוכה, אבל המבחן האמיתי הוא בחוץ, ביישום של כל מה שלמדתי ועשיתי כאן במלכישוע.

אני מרגישה שהיום, יותר מתמיד, אני מוכנה להתמודדות הזאת.